דברים של חברי יסעור
01/01/1950
דברים של חברי יסעור (ענת הרפז, מרדכי יסעור, דג'ובק רוטברד ופרדג'ה - שעברה לשיבולים):
- הקבוצה העיקרית הגיעה לגן-שמואל ב-25 באוגוסט 1947. במשך הזמן ניסו לצרף עוד חניכים, מה שהעלה את מספרנו מ-24 ל-30.
- באנו מעתלית באוטובוס של חב' "שחר", וכשראינו את הפינה הירוקה הזאת של גן-שמואל חשבנו שהגענו לגן עדן. אכלנו תפוזים בלי להפסיק.
- השם שנתנו לקבוצה בתחילה היה "גאולים", אבל חבר'ה מקבוצת שיבולים השתמשו בו כלפינו לרעה, אז כעבור שנה, כאשר נכנסנו לתנועה, החליפו אותו ל"יסעור". זה היה שם שנתן לנו איציק אורן, מדריכנו הנערץ.
- כשהגענו לקיבוץ הכניסו אותנו לגור חצי שנה במחסן האריזה בלובין, בתוך הפרדס. חילקו את המבנה לבנים/בנות ואמרו לנו למלא שקים בקש מהרפת לצורך מזרונים. מרדכי היה סדרן עבודה, והוא היה צריך להגיע בלילה לחדר הסידור של הקיבוץ ולעבור דרך פרדס מלא תנים מייללים. "עשיתי את זה בריצת בזק כי מאד פחדתי".
1948-52-קב' יסעור בטיול-מבצר עכו
- אח"כ בנו עבורנו את שני המבנים באזור האולפן (לשעבר), כשבכל אחד 4 חדרים: 6 חדרי שינה ו-2 לכיתה. בכל חדר ישנו 4, אבל היינו 30 אז הקימו בין שני המבנים, בנוסף, שני אהלים, שבהם ישנו שאר חברי הקבוצה.
- 5 בנות העבירו לשיבולים משתי סיבות: הן היו צעירות מכל השאר, ובשיבולים חסרו ילדים. ענת היתה צריכה לעבור, אבל היא לא רצתה בשום אופן וביצעה פעולות התנגדות חריפות, שנשאו פרי.
- מחנך הקבוצה במשך כל השנים היה בניו, שמרבית הילדים היו מרוצים ממנו, אבל חלק חשבו שהוא עושה איפה ואיפה ומפלה בין חניכים. טובה טננבאום (קנז) היתה המטפלת שלנו.
- סדר היום היה: קימה ב-6:30-6:00 לעבודה עד 11:00. ב-13:00 התחלת לימודים עד 18:00 עם הפסקה ל"וספר" (א. ארבע). ובערב, כל ערב, פעילות חינוכית עם בניו. היה לנו מאד קשה לאחר יום כל-כך ארוך ועמוס. היינו ילדים צעירים ומאד התעייפנו.
- בניו לימד אותנו כמעט את כל המקצועות, ודרש מאיתנו לקרוא ספר אחד בחודש לפחות, מתוך רשימת קריאה שחילק לנו (בעלת גוון אידיאולוגי...). הוא בעצמו קרא לנו מתוך מקרנקו, ותרגם סימולטנית מרוסית לפולנית או עברית.
- התקלחנו במקלחות (הנפרדות גברים/נשים) של החברים, וזה היה מאד לא נעים. עבור ילדה בגיל 14 לפגוש בחורה בהריון מתקדם, זו היתה חוויה מאד בעייתית.
- הגענו עם רקע השכלתי מגוון מאד: חלק למדו יותר וחלק פחות לפני המלחמה ואחריה. "עליית הנוער" שבמסגרתה הגענו, מימנה לנו בקיבוץ שהייה במסגרת חינוכית של שלוש שנים בלבד. לא למדנו לפי לוח משרד החינוך, אלא לפי סדר היום שלנו כל השנה למעט שבוע אחד של חופש. כשהסתיימו שלוש השנים נתנו לנו מעמד של "גרעין" לחצי שנה, ועוד לפני הצבא התקבלנו לחברות. טובה אדיב היתה המדריכה שלנו.
- רוב חברי הקבוצה ידעו עברית ברמה כזאת או אחרת מחו"ל, אבל בתחילה למדנו [כנראה] תקופה קצרה בפולנית.
- לבנות שעברו לשיבולים היה בתחילה מאד קשה – בין השאר הן לא היו מוכנות להתקלח עם כולם במקלחת הקבוצתית המשותפת.
- הבנות הללו השתלבו בלימודים של שיבולים, למרות שלמדו מעט לפני שהגיעו לקיבוץ, בזכות המוטיבציה החזקה, ובאנגלית היה יתרון של השפה הפולנית שידענו.
- דני פקטורי היה עבור ה-יסעורים "אלוהים". הוא היה נערץ בזכות אישיותו, המוזיקה שהביא לנו והיחס שנתן. גם אשתו שושנה טיפלה בנו יפה. כאשר נרצח עברנו הלם קשה.
- המקום שבו היינו משולבים עם בני הקיבוץ היה – הקן. תקופה מסויימת היינו "בוגרי הקן". קיבלנו כמדריך בשוה"צ את הבחור הכי מבוקש והכי אטרקטיבי: איציק אורן. הוא היה עבורנו גאווה גדולה ומושא לקנאה.
- לקבוצת יסעור היו הישגים בספורט ובתרבות שגרמו לאחרים לקנא בנו. הבסיס להצלחות שלנו היה בעיקר הגיבוש הקבוצתי. מלבד זאת היינו חבר'ה בעלי יכולת ובנות יפות...
- כאמור, בעיקר שיבולים הציקו לנו מאד. הם גרו על הגבעה ואנחנו בדרך. כשהיו עוברים לידנו כינו אותנו בשמות גנאי (למשל "גועלים" במקום "גאולים", לפני שהחליפו ליסעור). בשלב כלשהו הדברים התפתחו לתגרת-ידיים ואז זה נגמר. לגבי הבנות שהועברו לשיבולים, גם להן הציקו בתחילה, ולכן הן היו יורדות ליסעור להיות אתם. עם זאת, חברי שיבולים לא "חפרו" בחיים שלנו לפני גן-שמואל, והיה לזה יתרון. זה איפשר לנו להסתיר את העבר ולהשתלב בחיים של בני הנוער הישראלי.
יסעור 1950 - רומק רותם הלה מזרחי שלמה ספיר ענת הרפז מרדכי נורטמן-יסעור אלכס רחל ליזון זונדל צדק לושה איציק מילר
- לא היו לנו משפחות מאמצות, ובכך היה הבדל גדול בינינו לבין בני הקיבוץ. היה ברור שיש להם הורים עם כל היתרונות; זה היה "מובן מאליו", ולא קינאנו. זה כמובן גיבש אותנו עוד יותר. בכלל, זה לא עניין את חברי הקיבוץ שבאו הנה 30 יתומות ויתומים. היתה אדישות ואולי אפילו אטימות וניכור. היו חברים שהתנהגו כלפינו ממש לא יפה. הקיבוץ ראה בנו בעיקר כוח עבודה. מי שמאד תמך בקליטה מטעמים עקרוניים היה בולק (בנימין פגי), שהיה קשור ל"עליית הנוער".
- היחס בינינו לבין ילדי הקיבוץ היה אמביוולנטי: מצד אחד רצינו להידמות להם, והדבר הראשון היה, שהבנות שמו גומי במכנסיים הקצרים והבנים קיפלו עד שראו את הכיסים, כמו אצלם; אולם מצד שני היתה לנו תחושת עליונות עליהם בזכות ניסיון-החיים העשיר וכושר ההישרדות שלנו. הם נראו ילדים לעומתנו.
- בניו העניק לנו חינוך אידיאולוגי כמו לאחרים שחינך. לנו זה התאים במיוחד והלך יותר קל, כי אנחנו ראינו את הטנקים הסובייטים מגיעים ומשחררים אותנו, והערצנו את סטלין.
- אחד הדברים הקשים ביותר שקרו לנו היה ההפרדה בין אחים ביולוגיים. בדרך-כלל האחים הגדולים היו מטפלים ושומרים על הצעירים כשההורים כבר לא היו, ובמקום לדאוג לשמור אותם יחד – הפרידו. הסיבה היתה שלא היה רצון לקלוט את הקטנים לחברת ילדים, אבל זה היה לא אנושי. זה היה מקור לפצעים עמוקים וטרגדיות.
- לאחר סיום תקופת הלימודים לא רצינו להישאר בגן-שמואל, אלא לעבור לניר יצחק. כל ה"תותחים" של גן-שמואל באו לשכנע אותנו, וכשזה לא עזר, הזמינו את ראשי התנועה. אלה הודיעו לנו שהישארות בגן-שמואל היא "צו התנועה", ונשארנו.
- סיימנו את תקופת ההתחנכות שלנו בסוף 1950, והתגייסנו לצבא. "אני", אומרת ענת הרפז, "הייתי אז בת 16.5".
(רשם אברמלה)
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!