שדה
חבצלת
רימון
תומר
אלון
אשל
אלומה
סביון
הדס
אלה
חורש
אור
נרקיס
גפן
רקפת
המוסד החינוכי קיבוץ גן שמואל - 1947-1997
  • תמי
  • איריס
  • יעקב
  • טובה
  • יוסף
  • רחל
  • רבקה
  • שני
  • כניסה/הרשמה

הקמת המוסד החינוכי בגן-שמואל והעשור הראשון לפעילותו | מאת זוהר בן שימול, 2012
2012
20/12/2012


בשנת 1947 הוקם המוסד החינוכי של קיבוץ גן שמואל, על גבעה בשטחי הקיבוץ בסמוך לבתי המגורים של החברים.  בטקס הנחת אבן הפינה נאמרו הדברים הבאים:

"פרצנו את גבול חצרות גן שמואל ועלינו לגבעה זו לירות את אבן הפינה לבית ראשון של יישוב חדש – יישוב של "חברת

הבית הראשון במוסד 1948

הילדים גן שמואל". עם יריית אבן הפינה תיכרת הברית בין דור המתחילים לדור הממשיכים.

בלב תפילה – ישמש נא בית זה שיוקם כאן, בית יוצר לנשמת הדור הצעיר. יובטח להם גידול תקין, התפתחות מעמיקה למען היותם שותפים מלאים לתנועה הקיבוצית, למעמד הפועלים הלוחם ובנים נאמנים לעם.

יהא נא בית זה בית מרפא וחינוך לאחינו הצעירים – לאלה שכבר איתנו ולאלה העתידים לבוא, אחרי שנות פגעים קשים, נדודי רעב וקור – בין חרבות ועיי מפולת, בונקרים ויערות אפלים. כאן, בצוותא עם בנינו ובנותינו, תוחזר להם הרגשת-בית וחדוות נעורים"[1].

 

מוסד גן שמואל הוקם כמוסד חינוכי, שבו התחנכו בני הקיבוץ, ילדי עליית הנוער מהגולה ומהארץ וילדי חוץ. החלטת הקיבוץ על הקמת מוסד מקומי ללא שותפות עם קיבוצים אחרים, חייבה את הקיבוץ להתמסר לנושא הקליטה. נושא זה היה לגולת הכותרת של "המפעל החינוכי" – מוסד גן שמואל. הקליטה הייתה חיונית לקיומו של המוסד ולכן נתפסה כמשימת-על של הקיבוץ כולו.
המחקר הנוכחי עוסק בתהליך הקמתו של המוסד ובעשור הראשון לפעילותו.  זה היה מוסד ייחודי של קיבוץ אחד שהחליט על הקמת מוסד מקומי בשעה בה התנועה דרשה השתתפות של הקיבוצים במוסדות אזוריים.

שיטת החינוך של השומר הצעיר

שיטת החינוך של השומר הצעיר, ועמה גם זו של יתר תנועות הנוער הציוניות החלוציות, מתחברת לחידושי החינוך של המאה ה-20. לא הייתה תקופה דומה למאה ה-20 בשפע הרעיונות והניסויים בחינוך. המאה ה-20 כונתה ע"י אלן קיי, עיתונאית שוודית, בשם "מאת הילד", כשם סיפרה שראה אור בשנה הראשונה של המאה ה-20. בספרה הביעה את תקוותם של רבים, שהמאה המתחילה תהיה מאה של חינוך חדש. אנשים החלו להאמין בחינוך, או נכון יותר לומר כי החלו להאמין שניתן לתקן את החינוך, כשם שניתן לכבוש את נפשו של האדם וליצור אדם חדש.

[...] ניתן לומר ששיטת החינוך של השומר הצעיר עומדת על שלושה עיקרים:


עוברים למוסד מיכל זיידנברג ודוד גרף-שבלים אברהם בנדק רינה פרנק שמואל

ראשית – הקבוצה: הקבוצה החינוכית הייתה מנגנון חינוכי רב עוצמה. אפשר לומר שכל מדריך ידע שהצלחה בגיבוש הקבוצה פירושה הצלחה בהבטחת הזיקה של החניכים לתנועה. הקבוצה פעלה בכוח לחץ דעת-הקהל שהפעילה על חבריה. חבר בקבוצה שלא התיישר לפי הנורמות של הקבוצה, הזמין סנקציות של הקבוצה כלפיו. הלחץ הקבוצתי החליף בתנועת הנוער את מה שבמסגרות חינוך אחרות הושג בכוח הסמכות של המחנך. אחת הבשורות שיצאה מתנועות הנוער היא דווקא זו, שחינוך ללא הפעלת סמכות בוגרת הוא אפשרי. הצעיר שהשתייך לקבוצה בתנועת הנוער היה חייב להיות קונפורמי לקבוצה בהתנהגותו, בערכיו, באמונותיו ובנאמנויותיו.


העיקרון השניתוכניות העבודה וה"פעולות" – ככל שהאידיאולוגיה של השומר הצעיר הלכה והתגבשה, קיבלה על עצמה התנועה לחנך בני אדם חדשים באמצעות תכנים מעשיים ועיוניים. בתנועה היה מגוון של מטלות שחלקן היו קלות לביצוע וחלקן קשות ומסוכנות. על מטלות שתנועות הנוער נהגו להטיל על חבריהן נמנו: שירה בציבור וריקודים, מסעות רגליים, מחנות קיץ, מחנות עבודה, גיוס צעירים חדשים לתנועה, אך המטלה הנעלה מכולן הייתה ה"הגשמה", שפירושה בשומר הצעיר – הצטרפות לקיבוץ.  


העיקרון השלישיהמדריך. צעיר שעבר את תהליך ההסתגלות לתנועה ולסגנון החיים שלה, נעשה עד מהרה למדריך של קבוצה, שלא היה מבוגר הרבה מחבריה. אין ספק שלא פחות ממה שהמדריכים הצעירים תרמו לקבוצותיהם, תרם התפקיד ההנהגתי שהם מילאו להם עצמם ולתנועה. על ידי הטלת אחריות לארגונה של הקבוצה, העמיקו התנועות את חינוכם של מדריכים וכך הפכו הם האחרונים לגרעין המוצק של התנועה. המפגש שזימן המדריך לחניכיו עם תחומי הדעת מכל סוג, היה מפגש בעל אופי של אינדוקטרינציה. תנועה אידיאולוגית ואינדוקטרינציה כרוכים זה בזה. השומר הצעיר נתן מענה לצורך שנוצר בקרב נוער שחי באותה התקופה.

מטרותיהם ושאיפותיהם של החלוצים בתחום החינוך היו לא פחות מרחיקות לכת ממטרותיהם החברתיות. הם רצו ליצור "אדם חדש", שמאמין באמונה שלמה בערכי הקיבוץ ולכך גם יחנך את ילדיו. הלינה המשותפת הייתה למאפיין מרכזי של החינוך הקיבוצי. לא ההורים, אלא הקולקטיב כולו היה אחראי לחינוך הילדים. המייסדים הושפעו מ"תנועת החינוך החדש", או "החינוך הפרוגרסיבי", אליה השתייכו הוגי דעות חשובים בראשית המאה ה-20.

שיטות למידה חדשניות

לימים, כאשר הוחלט על בניית מוסד חינוכי לקיבוצי השומר הצעיר, הציע צבי זהר, שותפו לדרך של שמואל גולן, לרכז את

קבוצת שבלים בכתה במוסד - שנות ה-50

הלמידה במוסד החינוכי של השומר הצעיר סביב נושאים מסוימים, חלקם מעשיים וחלקם עיוניים באמצעות "שיטת הנושאים". במרכז הלמידה הציב זהר את עיקרון העבודה. "בית הספר העמלני הוא לנו הדרך".

במאמר משנת 1929 הוא כותב: "אנו יוצאים עם כל הכנופיה הצעירה למקום עבודת המבוגרים, אנו יוצאים לתוך החיים. איננו מכירים בפירוד בין החיים ובית הספר, בין עבודה והשכלה. אנו משתמשים במקור ההשכלה הטבעי הראשון – העבודה, היא תחנך ותלמד אותנו". בהמשך המאמר מציג זהר כמה ניסיונות של "פרויקטים", או "קומפלכסים" בלשונו, שהיו פרי ניסיונו בעבודתו ב"כפר הילדים". [...] מהקומפלכסים של צבי זהר נולדה "שיטת הנושאים" שברבות הימים הורחבה ופותחה והייתה לשיטת הלימוד של כל מוסדות החינוך אשר הוקמו במשך הזמן בקיבוצי הקיבוץ הארצי.

השיטה החינוכית אשר ענתה על המאוויים והתאימה למורשת השומרית עימה הגיעו לארץ, היא שיטת החינוך המשותף. שיטת חינוך שהלכה והתגבשה אט-אט לנוכח הצרכים המשתנים. שמואל גולן (מילק) היה ממניחי היסודות של החינוך המשותף ובתוכו של חינוך גיל הנעורים. 


בהקדמה שכתב לספרו אודות החינוך המשותף, שיצא לאור ב-1961 כותב גולן:

"החינוך המשותף הינו מעשה בראשית, שאין לו תקדים בעולם. מהפכה חינוכית שלא נתחוללה מכוחה של תיאוריה ופדגוגיה מכוונת מראש ואף לא נולדה במזל אוטופיה חינוכית תלושה מהמציאות. החינוך המשותף קם בעקבות תמורה כוללת ביחסי קניין וביחסי בני-אדם [...] החינוך המשותף איננו תיאוריה חינוכית בלבד – הוא משנה פוליטית, חברתית, רעיונית – משום שהוא מהווה חוליה במפעלותיה של תנועה מהפכנית, החותרת לשנות מן היסוד את אורחות חייה ומוסדותיה של האנושות תוך מאבקים מתמידים עם המכשולים שבדרכה. אכן, מתרגם החינוך המשותף את ערכי היסוד של התנועה הקיבוצית לשפת החינוך והוא בבחינת פונקציה סוציולוגית של תנועה חברתית זו. מטרתה, יעודה וחזונה של התנועה הקיבוצית, קובעים את צורתו ואת תוכנו, והם גם אבן הבוחן לנכונות דרכו ויעילותו".

 

המוסד במשמר העמק

 [...] עבור קיבוצי הקיבוץ הארצי הוקם בשנת 1931, בסמוך לקיבוץ משמר העמק, בית ספר קיבוצי על פי עקרונות החינוך המשותף. בית הספר הזה היה בראשיתו בית ספר יסודי, וזאת בשל גילם הצעיר של הילדים שהתחנכו בו בשנותיו הראשונות. זה היה בית הספר הראשון של קיבוצי הקיבוץ-הארצי השומר-הצעיר. כבר עם הקמתו הוא נועד להיות "מוסד חינוכי" לגיל הנעורים, או בלשון ימינו – בית ספר תיכון.  לאחר סדרה של דיונים בין שני קיבוצים מייסדים – מרחביה ומשמר העמק, בהם דרשו חברי כל אחד מהקיבוצים שהמוסד יוקם בסמוך לקיבוצם שלהם, הוחלט לבסוף להקימו בגבעה צמודה לשטחו של קיבוץ משמר העמק. זה היה המוסד החינוכי הראשון, או בלשונם של המייסדים "מוסד חינוכי לגיל הנעורים". עם היפתחו היו בו 27 ילדים, רובם בגיל 8-7, אך היו בו גם צעירים יותר.

מגן שמואל נשלחו למוסד, עם פתיחתו, שלושה ילדים. במשך שנות ה-30 היו המחשבה והמעשה החינוכיים של התנועה מרוכזים בעיקרם במוסד במשמר העמק. עיקר דאגתה של התנועה הייתה נתונה להבטחת שלימות המסגרת הכללית. מוסד משמר העמק היה גאוות התנועה כולה. בעיני החברים הוא היה הרבה יותר מאולפן חינוכי-לימודי. מאז היווסדו היווה המוסד מוקד של כל פעילות החינוך התנועתית. כאן נתרכזו מיטב המחנכים, כאן נפגשה בשנים הראשונות וועדת החינוך התנועתית והתקיימו סמינרים לחינוך. מחנכי המוסד כמו שמואל גולן, צבי זהר, יעקב פדן וברטה חזן, נשלחו למשקים כדי לקיים  שיחות הדרכה למורים. 



הדיון על המוסד החינוכי בגן שמואל


במחצית הראשונה של שנות ה-40 עלתה בגן שמואל "שאלת המוסד" בשיחות קיבוץ רבות. בדיוני הוועד הפועל, בראשית שנות ה-40, לא מוזכרת, האפשרות של מוסדות מקומיים. אלא שבגן שמואל, התלבטו החברים למודי הקשיים משליחת הילדים למשמר העמק בשאלה, האם יוכלו לקחת על עצמם אתגר כה גדול כהקמת  מוסד חינוכי מקומי. הם שאלו את עצמם שתי שאלות מהותיות. האחת, האם יש שטח שניתן להקצות לטובת המוסד; והשנייה, האם יש לקיבוץ האחד די כוחות הוראה שיוכלו לשאת על שכמם את "המפעל הזה". אחד הדוברים בשיחת הקיבוץ בפברואר 43' אמר: "יש לנו קשיים פנימיים בארגון הדברים שלנו.  ולא תהיה לנו אפשרות לקחת על עצמנו נטל גדול כזה כמו הקמת המוסד כאן"[2]. דובר אחר ביטא עמדה הפוכה: "הקיבוץ יפסיד סיפור אם לא נעשה הכל למען שהמוסד יקום אצלנו". בסיכום השיחה הוחלט "לקיים משאל להחלטה עקרונית וגם לקבוע ועדה שתבחן את אפשרויותינו באם תתקבל ההצעה לחיוב המוסד" (המקומי). תוצאות המשאל נמסרו בשיחת הקיבוץ ב-2 במרס 1943: "המזכירות מציעה לקבל את הסיכום החיובי היות ויש רוב גדול שמצדדים בהקמת המוסד בגן שמואל. הועדה נדרשת להגיש את המלצותיה המעשיות לאסיפה". ההחלטה העקרונית אמנם התקבלה, אלא שהדיונים בשאלה נמשכו גם בשנים הבאות.

בפברואר 1944 התכנסו נציגי הקיבוצים הוותיקים מאזור עמק חפר והשומרון בקיבוץ מעברות לדיון משותף בהקמת מוסד מחוזי שם. הנציגים באו מעין שמר, עין החורש, גן שמואל והנציג המקומי ממעברות. ישיבה זו באה לאחר שכבר התקבלה ההנחיה ממוסדות התנועה למהר ולהקים מוסדות מחוזיים עבור ילדי הקיבוצים וילדי הגולה שעתידים לעלות לארץ עם תום המלחמה באירופה. סדר היום כלל חמישה נושאים: היקף המוסד, מועד התחלת הבנייה, מפתח להשתתפות בהוצאות והשקעות, גודל הכיתות והביתנים  והתקציב הזמני.


[...] בגן שמואל נמשכה ההתלבטות האם לשתף פעולה עם היוזמה המחוזית, או להקים בכל זאת מוסד מקומי. העריכו שהמוסד המחוזי ייתן פתרון לחמש שנים ואחר כך יצטרכו לספק פתרון מקומי לכל ילדי המשק ולילדי הגולה שכבר שהו בקיבוץ. בפרוטוקול שיחת הקיבוץ מנובמבר 1944 מסביר שמחה פ' את הדבר הבא: "אם נחליט על מעברות, נצטרך לשלוח גם למעברות, גם למשמר העמק (מדובר בילדים שהתחילו את לימודיהם שם ולכן יסיימו שם), ויחד עם זה הכנה למוסד במקום, וזה למעלה מיכולתנו"[3]. כלומר, מוסד מחוזי ידרוש מהקיבוץ השקעת כספים, זמן ומאמץ רב,  ויחד עם זאת אין וודאות שלא יזדקקו בעתיד, בתוך מספר שנים, להקים את המוסד המקומי. טיעון זה טרף את הקלפים ביחס לכדאיות הקמת המוסד המחוזי. דובר נוסף בשיחה, יצחק לרר (רימון), הביע תמיכה בעמדה של שמחה פ' והוסיף: "אם כך הדבר, למה בעוד חמש שנים ולא בעוד שלוש שנים. אנחנו צריכים לקיים את הכפר הקיבוצי על בית הספר ועל המוסד ועל הנוער במקום (...). זה משא כבד אבל אנחנו מוכרחים להרים את המשא הזה. לכן דעתי ברורה: יש בעוד שלוש שנים להקים את המוסד אצלנו". בסיכום הדיון הוחלט "לחכות עם ההחלטה הסופית, עד שיהיה הדיון עם המחלקה" (מחלקת החינוך של התנועה). מרבית הדוברים תמכו בהקמת המוסד המקומי, אך בשלב זה, לא רצו לקבל החלטה ללא תמיכת מוסדות התנועה.

 


ההחלטה


במהלך החודשים הבאים המשיכו נציגי הקיבוצים להיפגש במעברות בניסיון לקדם את המוסד האזורי. כחצי שנה לאחר מכן (במאי 1945)  התקיימה שיחת קיבוץ נוספת בה עלתה "שאלת המוסד". כאן כבר הסתבר כי שיתוף הפעולה האזורי לא עומד להניב פירות של ממש.

 בשיחה זאת ניכר כי הדוברים חדלו להתלבט ועברו לצעדים מאוד מעשיים:  ראשית נבחרו האנשים, שייצגו את הקיבוץ בפני מזכירות הוועד הפועל. החברים שנבחרו היו שמחה פ' (פלפן), יצחק ל' (לרר-רימון) ובולק (פגי) – שלושתם הביעו, כבר כמה שנים, עמדה ברורה לגבי הצורך להקים את המוסד כמסגרת חינוכית מקומית של גן-שמואל, ובחירתם מעידה על נחישותו של הקיבוץ להעמיד עמדה לא מתפשרת בפני מזכירות הוועד הפועל. בנוסף הוחלט לתגבר את ועדת המוסד ולהוסיף לה עוד ארבעה חברים. עוד הוחלט לשלוח את צבי צ' (צ'חנובר-צור) לחצי שנת השתלמות "על מנת שיעבוד עם ילדי הגולה, ואחרי שיתנסה בהוראה, ימשיך את הכשרתו" (שם, עמוד 41). 

בשיחה שהתקיימה שבוע לאחר מכן, ב-2.6.1945, קיבלו החברים דיווח מוועדת המוסד: "התקיים דיון על מקום להקמת המוסד. את המקום למוסד יש לקבוע כבר עכשיו. ישנן שלוש הצעות: שטח רם, גבעת הכרם, אחרי הפסים" (שם, עמוד 42). הוחלט לערוך "רפרנדום" (משאל-עם) בשאלת המקום, היות שהיו חילוקי דעות בקרב משתתפי השיחה. בשיחת הקיבוץ ב-18.6.1945 דווח, ש"לפי הרפרנדום הוחלט שהמוסד יקום על הגבעה". כמו כן התקבל דיווח של וועדת המוסד על "תכנית המוסד לחמש השנים הקרובות", וכן סוכם ש"ניגשים לברר עם הארכיטקט כדי להביא את התוכנית של המוסד, ומבררים עם הישובים שיש להם מוסדות חינוך מה גודל השטח שמקציבים לזה" (שם, עמוד 43).


להחלטה על הקמת המוסד המקומי היו, אם כן, שלושה שלבים: הראשון הוא השלב בו התקבלה ההחלטה העקרונית (מרץ 1943), על פיה הקיבוץ מחייב הקמת מוסד מקומי, ההחלטה התקבלה ברוב קולות אך לא בהסכמה מלאה. הוקמה וועדת מוסד שהתבקשה להגיש את תוכניותיה. השני היה שלב של דיונים עם נציגי הקיבוצים באזור על הקמת מוסד אזורי בקיבוץ מעברות. ניסיונות אלה, לשיתוף פעולה  אזורי, גוועו בשל היות המוסד האזורי פתרון זמני ולא פתרון קבע. נטיית הלב של חברי גן שמואל הייתה להשקיע את מאמציהם הניכרים במוסד המקומי, שיהווה פתרון של קבע לשאלת ההתחנכות של כלל  הילדים בקיבוץ. השלב השלישי, המעשי, הוא השלב בו פסקו ההתלבטויות והוחלט על שורה של  צעדים אופרטיביים (מאי, יוני 1945). נראה כי לא נדרשה הצבעה על כך משום שכל הדוברים, בשלב הזה, כבר הסכימו שיש להקים מוסד מקומי ורצוי שעה אחת קודם.

במאמר שכותרתו "הקיבוץ מקים מוסד חינוכי", שהתפרסם בעלון הקיבוץ בתאריך 12.9.1946[4], מתאר בנימין פגי (בולק) לחברי הקיבוץ את ההיסטוריה של הקמת המוסד. הוא מזכיר שנבחרה וועדה מיוחדת מטעם הוועד הפועל לבחירת מקום מתאים למוסד האזורי, שיקום באזור עמק חפר והשומרון. הוועדה ביקרה גם בגן שמואל והגיעה למסקנה ששטח המוסד, המוצע על ידי הקיבוץ, אינו מספיק לצרכי המוסד החינוכי. הוועדה לא שינתה את מסקנותיה גם לאחר, שצוין בפניה שגן שמואל מתכוון לרכוש שטח נוסף, לשם השלמת הקרקעות הדרושה למוסד. מקום המוסד נקבע, איפוא, בקיבוץ מעברות. מאז עברו שנים אחדות בהן הקיבוץ נדרש "לבחון בחינה יסודית את שאלת דרכנו בחינוך ההמשך של ילדינו להבא". ובסיומה של הבחינה הגענו לסיכום הבא:


לאחר שהשתתפנו בהקמתו ובהחזקתו של המוסד במשמר העמק במשך כל 15 שנות קיומו, הן בהשקעות כספיות, והן בשליחת חברי קיבוץ לעבודה בו, אין אנו רואים לאפשרי לשתף את עצמנו בהקמת המוסד המחוזי. השתתפות במוסד המחוזי אומרת עבורנו למעשה: פרוביזוריום (משהו זמני) חדש, עם כל הכרוך בו. במקום זה – רוצים אנו בהקמת מוסד חינוכי במקום, לשם חינוך ההמשך של ילדינו בו. את ההשקעות הכספיות, ההכרחיות בכל מקום בו ילמדו ילדינו – נשקיע בביתנו, את הניסיון החינוכי למען ילדינו הבאים – נצבור במרוכז בתוכנו. את החברים נכשיר להוראה ונתאים את העובדים למוסד – בביתם הם. את חינוך הילדים שיבואו אלינו מהארץ ומהגולה –מתוך שאיפה להאחדת הפעולה החינוכית, נקיים במסגרת אחת, במקום כמה רשויות הפועלות עד כה בשטח זה. ננצל את המסורת החינוכית רבת השנים של חברת הילדים הקיימת במקום- ונפתחה. למפעל זה נקדיש את מירב מאמצנו. (שם עמ' 4).

בהמשך מתייחס בולק לסוגיות העיקריות:


1.  שטח הקרקע למוסד.  הוא מזכיר, ששטח המוסד המיועד הוא "גבעת הכרמים", וכי בעזרת הקק"ל נרכש שטח של 42 דונם הגובל עם הגבעה. כעת, לרשות המוסד, עומד  "שטח מתאים בגודלו ובצורתו. גבעה המשקיפה על סביבה רחבת ידיים, מקום שקט ומתאים לתפקידו".

2.  הבנייה. הבנייה החלה ו"אנו מסיימים את בניית הביתן הראשון, המיועד ל-24 ילדים".


3. הכנת מורים. הכשרת מורים למוסד כרוכה במאמץ כספי ניכר. הוחלט לשלוח מורה להשתלמות של שנתיים, וכן עובדה תוכנית להכשרת מורים נוספים, כמו כן נוצר קשר עם מספר מורים מחוץ למקום, שמוכנים לבוא ולהורות במוסד.


4. הכנת ציוד למודי. נרכש ציוד לימודי בעיקר בשטח מדעי הטבע, וכן יש כוונה להרחיב את  הספרייה הפדגוגית ואת המעבדה לכימיה.

בסיכום המאמר נכתב כי הלימודים במוסד המקומי יתחילו בשנת הלימודים תש"ח (סתיו 1947) עם שתי קבוצות של ילדים: קבוצת "שיבולים" וקבוצת "עופר". רמיזה לעמדת התנועה, ביחס ליוזמה המקומית להקמת מוסד, נמסרת בפסקה החותמת את המאמר:

"את הנחת אבן הפינה לבנין הראשון של המוסד חגונו בצנעה, במסיבה פנימית. בחנוכת-הבית נשתף בוודאי את באי-כוח התנועה. סבורים אנו, שבמעמד זה, יבשרו לנו, כי ברכת התנועה מלווה את מאמצינו וכי מעתה והלאה, לא זו בלבד שלא יעמדו מנגד, אלא יגישו לנו את עזרתם בטיפוח הקיים ולהמשך המאמץ של קיבוצנו בשדה החינוך" (שם, עמ' 6).

ב-22 במרס 1946 התקיים טקס הנחת אבן הפינה למוסד החינוכי המקומי, שעליו סופר בפתיחה. בעלון הקיבוץ פורסמו הדברים שנאמרו בטקס על ידי ריקל לב. תחושת גודל השעה וחשיבות המעמד מורגשת בדברים:

"...מתי מעט באו הנה הראשונים, ושלוש מאות וחמישים נפש איתנו כיום: חברים בני גילים שונים, ילידי ארצות שונות ואתנו בנים ובנות, בוגרי ארבעה מחזורים של המוסד החינוכי במשמר העמק, ילדים צעירים ורכים, קבוצה רביעית של נוער עולה, קבוצת נוער צעירה, פליטי חרב של מלכות הרשע והאימים (....). פרצנו את גבול חצרות גן שמואל ועלינו לגבעה זו לירות את אבן הפינה לבית ראשון של יישוב חדש, יישוב של "חברת הילדים גן שמואל", עם יריית אבן הפינה תיכרת הברית בין דור המתחילים לדור הממשיכים"[5].

 


עמדת ועדת תקציב מול עמדת ועדת המוסד


בינואר 1947 – נמסר בשיחת הקיבוץ כי וועדת התקציב של הקיבוץ מביאה הצעה שעניינה אכלוס הביתן הראשון של המוסד. הוועדה הציעה לאכלס בביתן הראשון את שתי הקבוצות "שיבולים ו"עופר" , משום שבקבוצת "שיבולים" יש רק 8 ילדים, והביתן הרי נבנה עבור 24 ילדים. נמסר שבביתן, שכבר הוקם, הושקעו 4000 לא"י, וכי אם לא ישוכנו שתי הקבוצות ביחד, יידרש הקיבוץ לבניית ביתן נוסף כבר בשנה הבאה. מגישת ההצעה היא, כאמור, וועדת התקציב של הקיבוץ.


עניין זה, שהוא, לכאורה, טכני, חייב את הקיבוץ להתמודד עם שאלות עקרוניות הנוגעות למוסד, אפילו בטרם עבר להתגורר בו ראשון החניכים. השאלה הראשונה נוגעת לנושא "צירוף שתי קבוצות", בכדי לחסוך בעלות הקמת ביתן נוסף. יש לזכור שמוסד חינוכי, כפי שראו אותו אנשי הקיבוץ, מבוסס על הקבוצה החינוכית כיחידת החינוך הבסיסית, ועל-כן מוסד חינוכי, פירושו ביתן נפרד לכל קבוצה חינוכית של קבוצת בני אותו הגיל. וועדת התקציב, שקווי היסוד של המוסד מעסיקים אותה מטבע הדברים פחות מהאיזון התקציבי השנתי, ביקשה "להוזיל עלויות" על חשבון עקרון חינוכי בסיסי ביותר. אחד הדוברים בדיון התייחס לכך ואמר: "אנחנו צריכים לשאוף להוזיל את החינוך, במידה שזה לא פוגע בתנאים המינימאליים. העברת שתי הקבוצות לבית אחד, פירושו, העברת בית הספר הקיים (היסודי) אל הגבעה, ולא הקמת מוסד חינוכי"[6].

השאלה השנייה
עימה התמודדו באותה השיחה היא שאלת ילדי החוץ המשלימים את קבוצות בני הקיבוץ. המתנגדים להצעת וועדת תקציב אמרו, שעל ידי קליטת ילדי חוץ אפשר להשלים את מכסת הילדים לאכלוס הביתן הראשון, והדגישו, שהקליטה מבחוץ היא תנאי הכרחי לקיום המוסד. כך לדוגמא הוצע לקלוט לקבוצת "שיבולים" תשעה ילדי חוץ נוספים, בנוסף ל-8 ילדי גולה שכבר היו בה. דובר נוסף ציין שהתוכנית של ועדת חינוך הייתה להקים בית כל שנתיים ולמטרה זו יש צורך בשנים הבאות להוסיף לקבוצות הקיימות 8 ילדים מהחוץ לכל קבוצה וקבוצה. לעומתם, תמך דובר אחר בהצעת וועדת תקציב: "אני מפקפק אם אפשר לבנות מוסד, כשמספר ילדינו בקבוצה הראשונה כה מצומצם. לא נוכל להוסיף על התקציב של השנה הוצאה נוספת של 4000 לא"י" (שם, עמוד 197). שאלת ילדי החוץ, התבררה כשאלה מכרעת לקיומו של המוסד. מספר הילדים בקיבוץ היחיד, שהעמיס על שכמו את עול הקמת המוסד, לא הצדיק את המאמץ להקמת בית ספר תיכון מקומי. שאלת הקליטה של ילדי החוץ לצורך השלמת מספר הילדים בביתני המוסד הייתה לשאלה – האם יקום המוסד או ייכשל.

התעקשותו של יענקל ב' (בראון) מוועדת תקציב מעידה על הקושי הרב במימון הבנייה במוסד. הוא דרש שהצעת וועדת תקציב תתקבל. "המצב הכספי לא נותן לנו אפשרויות לבנייה נוספת. אם אנו לא נצרף את שתי הקבוצות, לא יהיה לנו שיכון בשביל הילדים כבר בסוף השנה הזאת" (שם, עמוד 200).


ההתלבטות של החברים נמשכה גם בשיחה הבאה שהתקיימה ב-1.2.1947, שם דווח כי "הצעת יענקל ב' בדבר שיכון של שתי הקבוצות "שיבולים" ו"עופר", תוך שמירה על המסגרת של כ-15 ילדים בכל אחת מהן – נדחתה! התקבלה הצעת וועדת המוסד המחייבת הכנסת קבוצת "שיבולים" לביתן, מתוך דאגה למילוי מספר ילדיה עד 24. בעד הצעת יענקל ב' הצביעו 3 חברים ובעד הצעת וועדת מוסד – 32 חברים" (שם, עמוד 201).

 

על החינוך העל-יסודי של בני הקיבוץ הראשונים, לפני קום המוסד החינוכי במקום, מספרת יעל לב[7] עם תיקונים של עמירה הגני:

אורי אדיב עזב את הקיבוץ יחד עם ההורים ולמד בחיפה. הוא שמר על הקשר עם הקיבוץ בזמן היותו בחוץ, ובתום הלימודים חזר לקיבוץ. אחותו שלומית למדה בכיתה הראשונה של המוסד במשמר העמק, ולאחר הלימודים לא חזרה לגן-שמואל.

מבני הקיבוץ למדו במשמר העמק – נעמי לוי (אז רוזנטל), יעל לב (אז גלר), רחל שי (רייכר), שלמה הגני (הניג), אחותו דינה, דניאל עמיר (קרונפלד), דניאל אלוני ואיציק אורן סה"כ 8 חניכים.

קבוצה נוספת כללה את עדה רייכר, רותי רוזנטל, וסוזי לב, שלושתן עזבו את גן שמואל.

הקבוצה האחרונה שלמדה במשמר העמק כללה את תמר ריינר, עמוס עמיר (קרונפלד), עפרה רותם (סולניק) ודן פרנק. עם הקמת המוסד הצטרף דן לקבוצת שבולים.

 

חברי קיבוץ שעבדו במוסד החינוכי והם חיים איתנו עד היום[8]:

אביבה רוזנטל, אבישי טבת, אברמלה פרנק, אווה שרון, אורה חנני, אורית קנמון, אורלי קין, איציק הדר, אירית רדו, אליזבט כץ, אריה זומרפלד, אריה לנדסמן, גילה אולייר, גילה לנדסמן, דליה שפירא, ורד קולהאס, זאב קוליקובסקי, זהר בן שימול, יהודית גל, יהודית קוחלי, יואב יגאל, יוסל כהן, יעל טל, ישראל רפפורט, מזל פרנק, מיכל הרפז, מישה בר אילן, מני הרפז, מרים בוסתן, מרים פרנק, נורית יגאל, ניצה שפירא, נירה שלח, נירה רז, נעמי יצהר, נתי גולדשטיין, עמירה הגני, עמרי כנען, ענת הרפז, ענת צנטנר, פלו שלח, צילה חנני, רבקה גזית, רוברטו להב, רונית דה פאס, רחל אלדן, רחל טבת, רחל סולניק, רינה אשכנזי, רעיה בר לב, רפי אשכנזי, רפי עגנון, שאולי רונטל, שולה בן זאב, שושנה קישינבסקי, שלמה בר לב, שמעון זיו אור, תלמה דאונוב.

 


עליית הנוער


היתה שותף בכיר בחייו של המוסד בגן-שמואל. בשנת 1987 קיבל המוסד את פרס עליית הנוער על קליטתו האיכותית והרצופה חניכים רבים. על הגוף החשוב הזה, עליית הנוער, ניתן לראות בערך של הויקיפדיה.


בגן-שמואל התחנכו 5 חברות-נוער של עליית הנוער מחוץ למוסד: יסעור, ניצנים, שלהבת, כפירים וארז. אף שהיו שותפים לקן השומרי במוסד וסמליהן היו תלויים בחדר האוכל של המוסד, תנאי החיים וסדר היום שלהם היו שונים מאלה של "המוסכניקים". חניכי הקבוצות האלה היו קשורים אל חניכי המוסד בצורה מוגבלת ואפילו מוגבלת מאד, ויש קושי להחליט על מידת הקשר אל סיפורו של המוסד החינוכי. שלוש מחברות-הנוער הללו סיימו כאן בסוף כיתה י"א ועברו להשלים בקיבוצים אחרים. סיפורה של קבוצת "יסעור" מובא בהמשך בהרחבה יחסית, והוא מייצג במידה רבה את סיפורן של חברות-הנוער האחרות.

 

לרשימת הקבוצות ותאריכים לחצו כאן

תמונות מהקמת המוסד

[1] דברים של ריקל לב, ארכיון גן שמואל (אג"ש).

[2] אג"ש, 2.2.1.

[3] אג"ש 5.2.1. עמ' 171.

[4] אג"ש, עלון הקיבוץ כרך 2.

[5] עלון ג"ש, מרס 46'.

[6] אג"ש 1 . 2 . 8 , עמ' 196

[7] מתוך החוברת "40 שנה למוסד החינוכי, גן שמואל, מאי 1987" בעריכת משה גלבוע (אג"ש).

[8] ספטמבר 2012. אם נשכח מישהו אתו הסליחה, יודיע ונוסיף (העורך).

תגובות לדף זה תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!